ארכיון חודשי: אוקטובר 2017

מדוע באמת אין תחבורה ציבורית בשבת

סוגיית התחבורה הציבורית בשבת עולה חדשים לבקרים, ובזמן האחרון הפכה לתפוח אדמה פוליטי לוהט. לאורך השנים מיעטנו ב"תחבורה בדרך שלנו" להתייחס לסוגייה הזו, למרות שהנושא מקבל התייחסות מגולשינו הרבים בדף הפייסבוק הפעיל שלנו. אחת הסיבות לכך היא מגוון הדעות בנושא בקרב פעילי הארגון המורכבים משומרי שבת ואלה שאינם (כולל שותף ב"שבוס"). אך הסיבה העיקרית לכך היא מורכבותו הרבה של הנושא. מדובר לא רק בהיבט האידיאולוגי אלא גם בהיבטים פרקטיים כגון אופי השירות לאור הביקושים הנמוכים יחסית ביום זה והקצאת נהגים (שתדרוש מתן יום מנוחה חלופי) בתקופת מחסור חמור בכוח האדם. לאור נתונים אלה, בסדרת מאמרים זו נתייחס להיבטים השונים של הנושא בתקווה להרחיב אופקים ולהביא תובנות בנושא שלא תמיד עולות בשל רדידות השיח. מאמר זה יתמקד בהיבט הערכי-אידיאולוגי של השבת לאור הזהויות המגוונות בחברה הישראלית, והשפעתה של האידיאולוגיה על העמדה בעד או נגד תחבורה ציבורית בשבת. במאמר השני נתייחס להיתכנות המקצועית של הפעלת תחבורה ציבורית בסופי השבוע לרבות שאלות של ביקוש וזמינות הנהגים, ובמאמר האחרון נתייחס לתחבורה ציבורית בשבת בהיבט הפוליטי כאחד מנושאי דת ומדינה, וננסה להציע כיוונים שעשויים להביא לפתרון.

השבת כעיקרון יסוד ביהדות

עבור האדם הדתי לשבת יש שתי מהויות עיקריות: קדושה ומנוחה. מצד אחד, השבת כאות ברית בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא, ומצד שני יום מנוחה ותזכורת לכך שהיינו עבדים בארץ מצרים. השבת היא אולי המצווה היסודית ביותר של היהדות ושמירת השבת (יחד עם שמירת הכשרות) היא זו שמבחינה בין אדם דתי לזה שאינו שומר מצוות. אדם חילוני מתפלא מדוע הציבור הדתי כל כך קנאי לערך השבת ומוכנים אף לצאת בהפגנות להגנת הערך הזה, אך חשוב להבין כי מהות היהדות מושתתת על שמירת השבת והיא, יחד עם שמירת הכשרות, זו שתרמה להישרדות העם היהודי במשך אלפיים שנות הגלות. מכיוון שנושא שמירת השבת אותגר פעמים כל כך רבות בהיסטוריה, כל ניסיון הקל ביותר לערער את נושא שמירת השבת, ובפרט במרחב הציבורי, נתקל בתגובה חריפה, לעיתים על גבול הפוסט-טראומטית של חוגים רחבים במגזר הדתי והחרדי.

נקודה חשובה נוספת שתעזור להבנת הנושא היא תחושת האחריות הקיבוצית המאפיינת את הציבור הדתי כלפי כלל הציבור היהודי. היהדות אמנם אינה דת מיסיונרית כלפי חוץ, אך אדם דתי מצוי חש רצון לקרב את האדם הלא-דתי לשמירת המצוות ומכאן הדאגה לצביון יהודי של המדינה. בעניין הצביון היהודי חשוב להדגיש את המושג ההלכתי פרהסיה, מילה ארמית שמשמעותה גלוי, לעיני הציבור. מבחינת אדם דתי, הבעיה מתעוררת ברגע שמדובר בדבר הנעשה בריש גלי ולעיני כל, אז מתעוררת בעיה חמורה. לכן ברגע שהאדם נוסע בשבת ברכבו הפרטי,  לציבור הדתי יש פחות בעיה עם זה. אולם, ברגע שתחבורה ציבורית במימון המדינה תפעל בשבת בריש גלי, האדם הדתי ירגיש כשותף לדבר עבירה ולכן מחובתו למנוע את זה. זה נשמע ומרגיש פטרנליסטי מאוד אך הציבור הדתי מרגיש שכמי שחי במדינה יהודית ומעורב בה, זכותו גם לקבוע את הצביון שלה. לפחות לציבור הדתי-לאומי התורם באופן פעיל בכל התחומים בחברה והמדינה יש קייס רציני לטענה זו.

האם קיים קונצנזוס בחברה הדתית נגד התחבורה הציבורית בשבת

הן הקבוצה החרדית והן הציונות הדתית אינן בנויות כמקשה אחת והדבר מתבטא בין השאר בעמדות כלפי המדינה ומידת הפתיחות והמעורבות בסוגיות השונות. בעניין התחבורה הציבורית בשבת החלוקה היא פשוטה יחסית. בקרב הציבור החרדי, המונה כ- 8% מהאוכלוסיה היהודית על זרמיו קיימת התנגדות גורפת ובלתי מתפשרת לנושא התחבורה הציבורית ביום המנוחה. בקרב הציבור הדתי-לאומי (המהווה כ- 11% מהאוכלוסיה היהודית) המצב מעט שונה. הקבוצה התורנית-חרד"לית (חרדית-לאומית) מחזיקה באותה עמדה בלתי מתפשרת ולעיתים אף חריפה יותר עקב האקטיביזם והרגשת המעורבות הגבוהה במדינה. בקצה השני מצויות קבוצות אורתודוקסיות ליברליות שמנסות למצוא פשרות לנוכח המציאות המורכבת בלי יותר מדי לכופף את ההלכה. הזרם המרכזי נמצא באמצע בין שתי הגישות  והדעות נעות בין שלילה מוחלטת לנכונות כזו או אחרת להתפשר בנושא. למרות שאין סקרים מהימנים בנושא אפשר להניח שכמעט כל האוכלוסיה החרדית וחלק ניכר מהאוכלוסיה הדתית (למעלה מ- 50%) מתנגדים להפעלת התחבורה הציבורית בשבת. מבחינה מספרית מדובר אמנם במיעוט באוכלוסיה היהודית אך מדובר במיעוט ניכר ובעיקר בקבוצה מגובשת למדי (במיוחד החרדים אך גם קבוצות דתיות-לאומיות שונות) עם אידיאולוגיה ברורה. אל הקבוצה הזו מצטרפים 13% מהאוכלוסיה שמוגדרת "מסורתית-דתית" ששומרת שבת וכשרות אך מבחינות אחרות אינה מוגדרת דתית מבחינה קלאסית (למשל אינם חובשים כיפה, הילדים לומדים בבתי ספר ממלכתיים). כשבצד השני עומד (כפי שנראה להלן) ציבור פחות מאורגן ופחות פסיבי, ההשפעה של המיעוט תהיה גדולה יותר מהשפעת הרוב "הדומם".

החילוניות – הקושי בהגדרה

מיהו חילוני? האם כל מי שלא שומר שבת וכשרות כהלכתה הוא חילוני? או מי שמאמין בעקרונות אוניברסליים של חופש ושוויון? כ- 70% מהאוכלוסיה היהודית אינם שומרים על אורח חיים הלכתי. אך מרחק גדול קיים בין יהודי שעושה קידוש בשבת ואחרי זה נוסע למועדון לילה ומשתדל לאכול כשר כשיש אפשרות (אך לא מקפיד על הימצאות תעודה) ליהודי שרואה בכל המצוות כדעה קדומה שעבר עליה הכלח. והפער התפיסתי בין המסורתי כמעט-דתי לאתאיסט מוחלט גדול יותר מאשר הפער בין דתי "לייט" לחרדי קיצוני. בהתאם לפערים הללו ניתן להבין גם את הפער בעמדות הציבור הלא דתי כלפי סוגיית השבת בכלל והתחבורה הציבורית בה בפרט. הציבור המסורתי "הלא-דתי" מונה כ- 25% מהאוכלוסיה היהודית וכמי שמייצג את גוון הביניים בין שתי האידיאולוגיות גם התפיסה שלו באופן פרטני משתנה. המסורתי המצוי רואה בשבת יום מיוחד ולפיכך מנסה לתת לו צביון ייחודי, גם אם לא מדובר על המובן ההלכתי. חלק מציבור זה יראה בתחבורה ציבורית במתכונת מצומצמת בשבת עניין חיובי בעוד שאחרים יסתייגו מכך.

חלקכם תופתעו לגלות אך יש חלקים בקרב הציבור החילוני המובהק המסתייגים מהפעלת תחבורה ציבורית בשבת. אנשים אלה רואים בשבת כיום מנוחה בעל ערך סוציאלי ומסיבות אלה גם מתנגדים לפתיחת עסקים בשבת (אך תומכים בפתיחת מוסדות תרבות ופנאי).  עבור אנשים אלה הרחבת התחבורה הציבורית בשבת משמעותה מניעת יום המנוחה השבועי מעוד אלפי אנשים ולכן גם מי שתומך בתחבורה הציבורית בשבת, יתמוך בתחבורה במתכונת מצומצמת. לעמדה זו שותפים חסידי הקו הסוציאל-דמוקרטי נוסח ההסתדרות המזדהים לרוב עם מפלגת העבודה ההיסטורית, כמו גם מקצת מתומכי מר"צ ומקצת מתומכי מפלגות המרכז למיניהם.

ראינו שמבחינה אידיאולוגית קיים רוב די מוצק למסתייגים או מתנגדי התחבורה הציבורית בשבת. אז מי הם אפוא התומכים בתחבורה זו? אפשר לחלק את התומכים לשלוש קבוצות עיקריות. הקבוצה הראשונה תומכת בתחבורה הציבורית בשבת כחלק משיח זכויות האדם שכולל גם חופש התנועה וכחלק מהשאיפה להפריד בין הדת למדינה. מניעת תחבורה ציבורית בשבת משמעותה מניעת חירות בסיסית והתערבות מיותרת של אנשי הדת. רבים בקבוצה זו תולים את אי מעבר האנשים לתחבורה הציבורית בכך שהתחבורה לא פועלת 7 ימים בשבוע (טענה שנתייחס אליה בהרחבה במאמר הבא שיעסוק גם בנושא הביקוש לתחבורה ציבורית בסופי השבוע). המזוהים עם קבוצה זו נמצאים בשמאל המובהק של המפה הפוליטית. לזכותם יאמר שלמרות חלקה הקטן באוכלוסיה, הרי בדומה לחרדים מדובר בקבוצה אידיאולוגית מגובשת, ובעלת מעמד בחברה, מה שנותן לה בולטות גבוהה למדי.

תמיכתה של הקבוצה השנייה בתחבורה הציבורית בשבת נשענת על עיקרון ליברלי בסיסי שעל המדינה להתערב כמה שפחות בחיי אזרחיה בכל התחומים. בהתאם לעיקרון זה, אל למדינה להגביל את חופש התנועה של אזרחיה אלא במקרים חמורים (ביטחון המדינה וכדומה). למרות שבפרקטיקה לעיתים שתי התפיסות מגיעות לעמק השווה, הרי במציאות מדובר באידיאולוגיות שונות לגמרי. בעוד ששיח זכויות האדם תומך במעורבות ממשלתית גדולה במשק (סוציאל-דמוקרטיה) הרי שהזרם הליברלי "הימני" תומך בהפחתת המעורבות הממשלתית למינימום, ובשוק חופשי. בעוד שהקבוצה הראשונה מזוהה עם השמאל, קבוצה זו מזוהה לרוב עם מרכז המפה הפוליטית ויש אף תומכים רבים בעמדה זו המחזיקים בעמדות מדיניות ניציות ("צומת" של רפול ז"ל וחלקים מ"שינוי" עליה השלום ייצגו בדיוק את הקהל הזה). יש אף חלקים קטנים מהציבור הדתי-לאומי שחולקים גישה זו (דוגמא בולטת היא משה פייגלין ותנועתו "זהות"). הקבוצה השלישית היא הגדולה ביותר וכוללת את הציבור החילוני שרואה את עצמו נפגע מהיעדר התחבורה הציבורית בשבת. מדובר בעיקר בחסרי רכב שלא יכולים להתנייד. קבוצה זו כוללת לרוב אוכלוסיות בעלות מעמד סוציו-אקונומי נמוך כגון עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר (בעיקר המבוגרים שבהם), מהגרי עבודה למיניהם, קשישים, נוער ועוד. על אף היותה של קבוצה זו הגדולה ביותר, היא אינה מגובשת ולא פעילה פוליטית. מצד שני, ברגע שיהיה פתרון כלשהו של תחבורה ציבורית בשבת, הקבוצה הזו היא זו שתהנה מכך ותהווה את עיקר צד הביקוש.

מעמד הביניים החילוני – ציבור גדול ואדיש לסוגיה

אך לצד התייחסות לכל הקבוצות הללו נפקד מקומה של קבוצה גדולה נוספת, שאולי היא הגדולה ביותר בציבור החילוני.  מדובר בחילוני או מסורתי בעל הכנסה ממוצעת ומעלה שבבעלותו (וברוב המקרים יותר מרכב אחד). הבעלות על הרכב הופכת אותו לחופשי לנסוע 24/7 ופוטרת אותו מהצורך להתעסק בסוגיה. עבור הציבור הזה סוגיית התחבורה הציבורית בשבת פשוט לא רלוונטית. יתר על כן, במידה במידה ומדובר במישהו שגר ברחוב סואן, סביר להניח שהוא יתנגד לתחבורה ציבורית בשבת מסיבות של אינטרסים אישיים (רעש וכדומה). חשוב לציין, שזה כלל לא אומר שהציבור הזה אדיש לכל מה שקורה מסביבו ובכלל זה נושאי דת ומדינה. לאיש מעמד הביניים החילוני דווקא אכפת שמרכז הקניות או בית הקולנוע יהיה פתוח בשבת אך מי שבחניון של הבניין שלו חונה רכב פרטי, פחות רואה צורך להתעסק את התחבורה הציבורית שבסביבתו (אלא אם כן מדובר ברכבת). במילים אחרות, לאדם כזה אכפת מנושאי דת ומדינה אך סוגיית השוויון בנטל למשל יותר מטרידה מהאם ייסע אוטובוס בשבת או לא.

 

לסיכום – זו הסיבה שאין תחבורה ציבורית בשבת

כשאנחנו מסכמים את מאזן התומכים האקטיביים בתחבורה הציבורית בשבת לאלה שמתנגדים באופן אקטיבי ניתן לראות תמונה ברורה. מצד אחד, עומד הציבור הדתי והחרדי. ציבור זה אינו מקשה אחת אך ערך השבת כיום קדושה ומנוחה משותף כמעט לכולם. לפיכך, חלקים ניכרים מהציבור מתנגדים בכל תוקף להפעלת התחבורה הציבורית בשבת ממניעים אידיאולוגיים. לציבור זה יש חברי כנסת ואישי ציבור עם אג'נדה מגובשת שמונעים כל ניסיון לשינוי.

מהצד השני, עומד ציבור מגוון בעל דעות שונות בסוגיה. ישנם חלקים מציבור זה מסתייגים מהפעלת התחבורה הציבורית בשבת ממניעים של מסורת או מניעים סוציאליים. בין אלה שתומכים יש קבוצה אידיאליסטית מאוד בעלת בולטות תקשורתית אך תמיכה פוליטית מוגבלת. רוב האוכלוסיה שאמורה ליהנות מתחבורה ציבורית בשבת היא דווקא הלא מעורבת פוליטית. אך יותר מכל בולטת הפסיביות של מעמד הביניים בעל הרכב. רבים מקבוצה זו אולי תומכים בהפעלת התחבורה הציבורית בשבת, אך הנושא לא נמצא בסדר עדיפויות עליון, ונבחרי הציבור שמייצגים מעמד זה לא ישמחו לסכן את עתידם הפוליטי או להפיל ממשלה סביב סוגיה זו.

בסופו של דבר כל הדיון הזה מתנקז לחשבון פשוט: למרות שייתכן וקיים רוב לתומכים בתחבורה הציבורית בשבת, הרי אם לוקחים בחשבון את הציבור המעורב, קולם של המתנגדים משפיע הרבה יותר! הדבר מתרחש בעיקר כי בטווח עומדת קבוצה שאינה נותנת את דעתה לנושא, וגם הפוליטיקאים שמייצגים קבוצה זו מעדיפים לשבת על הגדר ולא לפרק קואליציה בשביל שינוי משמעותי בסוגיית הסטטוס קוו. וזה כלל בסיסי בדמוקרטיה הייצוגית, לא הרוב הוא זה שקובע אלא קבוצות אינטרס בעלות ארגון טוב יותר. וכפי שנראה במאמר השלישי, קבוצת האינטרס שרוצה למנוע תחבורה ציבורית בשבת גדולה יותר מקבוצת אינטרס ששואפת לקדם תחבורהכזו באופן פעיל. אך לסוגיית הפעלת תחבורה ציבורית בשבת יש היבטים מקצועיים כגון סוגיית מתכונת ההפעלה, הביקושים לתחבורה ציבורית זו והסוגיה התפעולית. בהיבטים אלה נדון במאמר הבא.

מודעות פרסומת
%d בלוגרים אהבו את זה: