הכוכבים של לפיד / סטלה אבידן

מר לפיד, שר האוצר, מאוד מעניין את כולנו לדעת, האם קיימת חשבון נפש לקראת סיום שנת הכספים 2013?

אם נחזור שנה וחצי לאחור, הרי רק לפני זמן קצר הגשת תוכניות בידור, שבהן נעצת מבט ישיר למצלמה ודקלמת סיסמאות פופוליסטיות כמו "איפה הכסף?" מעט לאחר מכן נבחרת לשר האוצר, קיצצת בתקציבים המשרתים את הציבור, הטלת מיסים עקיפים המכבידים על שכבות הביניים והשכבות הנמוכות לעומת החברות הגדולות במשק שכמעט ולא שילמו מס על הכנסותיהם. עם כל זאת, בסוף השנה נמצא עודף הכנסות ממיסים, שחלק לא מבוטל מהם תרמה "גב' ריקי כהן מחדרה".

ומה עשית בסוף אותה שנה? הורדת באקט דמגוגי את מחיר הגבינה הלבנה והשמנת (השמנת עליה גדלת בביתך המרופד) והעלית את מחיר התחבורה הציבורית, על אף ההתנגדות העדינה של שר התחבורה. לא הבנת שתחבורה הציבורית היא מצרך בסיסי לקיום צדק חברתי. תחבורה ציבורית היא אמצעי להנגשת תעסוקה והשכלה לשכבות הסוציו-אקונומיות הבינוניות והנמוכות. וכי כיצד תבין זאת, כשאתה נוסע ברכב "ניסן מוראנו", שערכו מוערך ב- 360 אלף ₪ .
באותה ההזדמנות, ציבור ארגון נוסעי תחבורה ציבורית בישראל מעוניין לדעת, מתי הייתה הפעם האחרונה בחייך שיצאת ברגל מהבית כ– 400 מטר לתחנת אוטובוס, המתנת בשמש 20-35 דקות, עלית לאוטובוס צפוף שבתוכו נאלצת להידחק כסרדין עם מזגן מקולקל, נתקעת בפקק עוד 40 דקות מיותרות באיסוף סיבובי בשכונות ת"א, איחרת כתוצאה מכך את הקו הבינעירוני או הרכבת- להם נאלצת להמתין שעה נוספת, עד שהגעת לעיר היעד, שגם בה נאלצת להמתין עוד 20 דקות לאוטובוס פנימי, שמאסף בכל העיר ארבעים דקות ארוכות נוספות עד להגעת מחוז חפצך (בתנאי שאינך צריך שימוש נוסף בתחבורה ציבורית)? נסיעה שאורכה ברכבך הפרטי הוא כשעה וחצי, עבור האזרח הפשוט היא תענוג מפוקפק שאורכו בין שלוש לארבע שעות. חוויה אתנית מעניינת. ממליצה לך לנסות.

עבורנו, הציבור "הפשוט", שעל פי דוח העוני היחסי של מדינות ה-OECD , מתקרבים לאחוזי העוני של אזרחי מקסיקו, זה אינו אירוע חוויתי, אלא קיומי.

מבקר המדינה ביקר בחריפות את הכישלונות החוזרים של הרפורמות והביצוע במערכות הסעת המונים במטרופולינים, לרבות הסבסוד עבור החברות המפעילות ללא בקרה, הפערים במחירים בין קווים שונים, המתחרים באותה הדרך וסוגי אמצעי תחבורה שונים ( מחירים אשר בפיקוח). בכירי המשרד נמצאים בחקירות משטרה בעת שאתה, אדוני השר, מעלה את מחיר התחבורה הציבורית.

התנהגותך מזכירה לי את הספר "הנסיך הקטן" שבו מוזכרת דמותו של איש העסקים, שעוסק תמיד בספירת כוכבים, שהוא סבור שהם שייכים לו, מבלי לחוש את הערך המוסף, הרוח, הרגשות, הנשמה ששיש בעולמות הללו. הוא סופר. זה תפקידו .

אשתף אותך בכך שבין הכוכבים הסובבים אותך יש כוכב עם 15% מובטלים (משוללי זכות לחתום בלשכת התעסוקה), שאינם בדיוק עונים להגדרה של "חסידים לומדים", כוכב אחר עם זוגות צעירים, הורים לילדים, כששני בני הזוג עובדים במשרה מלאה אך חיים מתחת קו העוני, כוכב שלישי עם קשישים, שנמנעים מחימום הבית, על מנת לחסוך כסף לנסיעות לרופא, קניית תרופות ועוד…

מכאן, כי כל אזרחי הגלאקסיה פונים אליך בבקשה: אדוני השר, בטל את התקנה המאפשרת עליית מחירים מידי חצי שנה בצמוד למדד, דרוש חקירה יסודית של עלויות בסיס של כל נסיעה, עצור את הסובסידיות עד הסדרת המחירים, תן את האחריות לחקיקה חדשה להסדר תעריפי נסיעות לועדת הכלכלה והחשוב מכל, תרד מ"הכוכב" שבו אתה חי ותסייר קצת בעולמות הסובבים אותך.

בתקווה לשנה אזרחית טובה וזולה לכיס האזרח הקטן.

וידוי של אמא/נעמה גלעד-חיים

ילדתי האהובה,

השבוע מלאו תשעה חודשים ליום המאושר בחיי, היום שבו הפצעת לעולם. ואני עדיין עומדת, נפעמת ומשתוממת, כשאני רואה אותך בשוכבך, בקומך, בחיוכך, במלמולייך המתוקים, השלבים הראשונים שאת מעצבת את אישיותך: יודעת בדיוק מה את אוהבת לאכול, לאן את רוצה לטייל, אלו ידיים את מעדיפה שיאחזו בך ובאיזה צעצוע את חושקת.

כרגע העולם הסובב אותך מחייך אלייך: כולנו עושים הכל על מנת למלא את צרכייך החומריים, הגופניים, הנפשיים והרגשיים. וכל עוד אנחנו חיים- נעשה הכל על מנת שלא יחסר לך דבר מאלו גם בעתיד.

אלא שאני חייבת להודות, שבפעמים שאני מביטה בך בכל כך הרבה הנאה, גאווה, אהבה ונחת, ומייחלת שהחיוך הזה על שפתייך הוורודות והמבט הכחול הזה, שמבקש לבלוע הכל לא יעלמו לעולם, או אז- אני חשה בים האושר הזה את הצביטה. אותה צביטה שמלווה אותי אולי מהיום בו חדלתי להיות תינוקת רכה ותמה והפכתי להיות למפחידה ומאיימת. כל כך מאיימת שחלק מהאנשים בעולם בפחדם הגדול ממני מעדיפים שאתחבא, אסתתר ואעלים את עצמי היטב כמו המפלצת שאני על מנת שלא אגרה את יצריהם האפלים.

זה קצת מוזר המצב הזה, את יודעת: אני, אמא שלך, שמעולם לא פגעה בזבוב, מטילה אימה על חלק גדול מבני המין השני שאינם יכולים לשלוט בעשתונותיהם כשהם רואים אותי. הזוי משהו, אבל התרגלתי. אני לא החשובה כאן. כי ממה שאני חרדה כיום עשרת מונים, ילדתי שלי, הוא שעלול להגיע גם יומך. והכל משום שבתעודת הלידה שלך, כמו אצל אמא שלך, נרשמה הגדרה שאינה משתמעת לשתי פנים "נקבה". כן, מתוקה, שתינו נולדנו עם מבנה גוף כזה שקיים גם בקרב מחצית האוכלוסייה, אותו גוף שגורם לחרדה כה גדולה, התעוררות יצרים סוטים ועיוורון גמור לנפש או השכל המסתתרים בתוכו, וגורם לחלק מהעולם להתבונן בנו בעיניים אפלות ורעות.

הפחד שלי הגדול כאמא הוא, שאת תחווי את המצב בעוד שנים ספורות, כשתהפכי לילדה, נערה ואישה ותעמדי מול אותם האנשים, המעדיפים לעמוד מול כיתת יורים מאשר לשמוע את קול שירתך, יחשיכו את האולם כשאת תרקדי במסיבת הסיום שלך, ידרשו ממך לעבור מדרכה כשתעברי ברחובותיהם, יזעקו לך לעבור לחלק האחורי של האוטובוס עם בנות מינך האחרות, העייפות והקמוטות או חלילה, יבקשו, להרים עלייך את ידם הטמאה אם במקרה תעברי לידם, ילדה רכה ותמה, בלבוש "לא צנוע", לפי הגדרותיהם הגחמניות.

מהצד השני, יש גם אחרים שעשויים לבטא את אטימותם ורוע לבם כלפייך באופן קיצוני פחות, אך מכעיס ומכאיב לא פחות: הם יורידו ממשכורתך, יחטטו בחייך האישיים בראיונות עבודה, ידרשו לדעת מתי וכיצד את מתכננת ילדים כדרישות קבלה, יציגו תמונות בוטות, מבזות ומעוותות של בנות מינך בפרסומי חוצות, יטרידו אותך ברחוב, בעבודה או באוטובוס, יסתכלו בעין עקומה על כל על כל ניסיון שלך לקדם את עצמך במישור המקצועי והציבורי ויגבילו אותך ואת חברותייך בכל מקום שבו תבקשו להתבלט.

המחשבות האלו, ילדתי האהובה, מטרידות אותי לא מעט ואף מדירות שינה מעיני. אני כל כך רוצה שהעולם ימשיך לחייך אלייך, לאהוב אותך ולקבל אותך לחיקו, ללא איום, ללא פחד, ללא מורא.

אני לא מאבדת תקווה. אולי עד שתגדלי, המצב ישתנה, ואז תיהני מהתחושה להרגיש שווה בין שווים ולהראות לעצמך ולכולם כמה יפה את. מבחוץ ומבפנים. ואז- לא תהיה מאושרת ממני. אנחנו, מצדנו, נעשה הכל על מנת שעל האפליה בין המינים תקראי רק בספרי ההיסטוריה, ולא תחווי על בשרך כמו הרבה ילדות, נערות ונשים היום, במאה ה-21.

לכן אנו חייבים להצליח בכך, נשים וגברים! כי בנפשנו הדבר!

כי אם, חלילה, לא נצליח, אני באמת לא יודעת איך אוכל להסתכל בעינייך הכחולות, ולהסביר לך בקול רפה ומובס, מדוע כל כך מסוכן ומפחיד סעיף ה"נקבה" בתעודת הזהות…

מחאת קו 189 – הזמנה להפגנה

ביום שני הקרוב בין השעות 8:00 ל-9:00 בבוקר, נקיים הפגנה במשותף עם נוסעי קו 189 נגד הצפיפות העמוסה שמתרחשת בקו זה מדי יום ביומו בבוקר בדרכם אל רמת החי"ל וקרית עתידים. בתחילת הרפורמה, כל קווי משפחת 89 (89, 189, 289) סיימו בקרית עתידים כאשר כולם עברו מסלול מהיר דרך אבן גבירול ומשם התפצלו באזור הכניסה לרמת החי"ל כאשר 189 היה המהיר מכולם כאשר רק עבר ברח' ולנברג ולא נכנס לשכונות צפון-מזרח ת"א. אולם, מאז חלו שינויים במסלולי הקווים 89 ו-289 וכעת 189 הוא המענה היחיד לאלו הרוצים להגיע מהר לקרית עתידים מאזור מסוף רכבת האוניברסיטה וממרכז ת"א בציר אבן גבירול. המצב כיום הוא קשה ביותר, ומדי יום ביומו נאלצים נוסעים לדלג על לפחות אוטובוס אחד של 189 אשר פשוט לא עוצר בתחנות בשד' רוקח, משום העומס הרב עליו ובתחנה זו ממתינים לו נוסעים רבים (מאחר ותחנת רכבת האוניברסיטה נמצאת בסמוך אשר מנקזת אליה נוסעים ברחבי הארץ אשר עובדים באזור תעסוקה גדול זה.

ההזמנה להפגנה

העובדות היבשות

ב-1 ביולי, תחילת הרה-ארגון בתחבורה הציבורית, קווי משפחת 89 היו קווים אשר יצאו מאזוּר וחולון, ויעד שלושת הקווים היה מסוף עתידים, כאשר הציר המשותף להם היה ארוך (משד' קוגל בחולון ועד שד' רוקח) . משד' רוקח התפצלו הקווים, כך ש-189 נסע ישירות למסוף עתידים, 89 נסע דרך בני אפרים, ו-289 נסע דרך שכונת רמת החי"ל. תדירות הקווים המוצהרת לחוד הינה כ10-15 דק' בשעות היום, והתדירות המשותפת המוצהרת הינה 3-5 דק'. אולם, מאז חלו שינויים על משפחת קווים זו, וכעת 189 הוא הקו היעיל היחיד לאזור קרית עתידים, כאשר 89 מסתובב באזור איכילוב, כיכר המדינה ועושה סיבוב גדול דרך בני אפרים ובשכונת רמת החי"ל עצמה ובכך הופך לקו איטי ומסורבל, ו-289 נכנס למתחם האוניברסיטה, מסתובב שם וחוזר למסוף הרכבת). הדבר הופך את קו 189 למטרה היחידה היעילה (מבחינת המסלול וזמן הנסיעה בתיאוריה) לתושבי ת"א (תושבי חולון יתעדפו את קווים 75/76 לקרית עתידים) ולנוסעים המגיעים מתחנת רכבת האוניברסיטה עצמה.

מה קורה בפועל?

במצב הראשוני, היה אפשר היה "לחלק" את גודש הנסיעה, כיוון שגם 89 וגם 289 נסעו בדרך מעט ארוכה דרך שכונות צפון ת"א, אולם העיקוף לא היה ארוך בהרבה. כעת 289 לא מגיע לאזור זה כלל, ו-89 עושה את המסלול שעשו קודם 89 ו-289 גם יחד ובכך מאריך ביותר את זמן נסיעתו למסוף עתידים ולכן לא משתלם לעלות עליו כדי להגיע ליעדו הסופי. דבר זה הפך את 189 לאפשרות היחידה מבין השלושה להגיע מציר אבן גבירול ומסוף רכבת האוניברסיטה אל קרית עתידים. אולם, הקו, שמסלול נסיעתו ארוך, אוסף נוסעים רבים כבר מחולון, אזור התחנה המרכזית ואבן גבירול, ולא פורק נוסעים בתחנות משמעותיות – הדבר גורם לכך שהקו מגיע עמוס מאוד לאזור שד' רוקח ונוסעים רבים אשר חיכו לו כבר בין 10 ל-15 דק' (ולהזכירכם, עכשיו חורף , וגם בקיץ, בשיא החום הדבר מעיק לא פחות), מגלים בייאושם כי הקו מדלג על התחנה שלהם והם ייאלצו לחכות עוד כרבע שעה לאוטובוס הבא. במקרים לא מעטים, גם האוטובוס הבא מגיע עמוס ולא מעלה נוסעים – מדובר הרי בשעות הבוקר, שהן שעות שיא בהגעה למרכזי תעסוקה כמו קרית עתידים ורמת החי"ל המהווה אזור עסקים גדול (ובנוסף נמצאות בו מסעדות רבות וכן ביה"ח אסותא!), ולכן זמן ההמתנה יכול להגיע לחצי שעה עד 45 דקות – דבר בלתי נסבל במונחים של תחבורה ציבורית. פועל יוצא מכך, הוא שכדי להגיע בשעה 8:00, צריך לעלות ב-7 בבוקר וקודם לכן על אוטובוס זה.

קו 189 עמוס לעייפה

ניתן לראות תמונות אופייניות נוספות לאוטובוס העמוס (ואף באוטובוס מפרקי!) בדף קבוצת המחאה כאן.

המחאה

אנחנו קוראים לכם, הנוסעים בקו 189, והנוסעים בקווים אחרים אשר יכולים להגיע למאבק זה (ביום שני הקרוב) להגיע ולמחות איתנו – המחאה הזו היא מחאת ציבור הנוסעים כולו, אשר בקווים רבים לכוד "כסרדינים" באוטובוס ובקווים רבים עד למקרים זהים (קו 60, קו 61, קו 63 ועוד רבים) המתרחשים מדי יום ביומו. אנחנו לא נוותר, עד אשר המצב בקו זה, וכפועל יוצא בקווים רבים (אנו מזמינים קבוצות נוספות במאבק להורדת הצפיפות בקווים הרבים) ישתנה משמעותית! מקווים לראותכם ביום שני בבוקר עימנו!

דף הזמנה למחאה בפייסבוק

דף קבוצת המחאה בפייסבוק

דף קבוצת ארגון נוסעי התחבורה הציבורית "תחבורה בדרך שלנו" בפייסבוק

קו 189 כמשל – המאבק לתחבורה הציבורית / רון כץ

ארגון נוסעי התחבורה הציבורית בישראל "תחבורה בדרך שלנו" גאה לפתוח מדור חדש בבלוג, "במה חופשית". מדובר במעשה במדור שבו כל אחד  יכול להביע את דעתו בכל מה שקשור לעניינים הקשורים לתחבורה הציבורית. הטור הראשון נכתב במקור בבלוג ב"TheMarker Cafe" והוא עוסק בנושא אקוטי אותו אנו מקדמים והוא הצפיפות הקשה באוטובוסים.

כך נראית נסיעה טיפוסית בקו 189 בשעות הבוקר. צילום: גינת מויאל

לפני שנתחיל: נכון. רובם של הקוראים ודאי שואלים את עצמם עכשיו מדוע עליהם לקרוא רשומה על קו 189 שייתכן ומעולם לא שמעו עליו.

אז אם אתם מאלה ששואלים, התשובה היא שקו 189 הוא רק משל להתנהלות השלטון והממסד מול האזרח במדינה. כולכם סובלים מקו 189 גם אם קוראים לו בשם אחר והוא בכלל לא נוסע אל רמת החי"ל שבתל אביב.

ועכשיו – לעניין שלשמו נתכנסנו:

הבוקר, כמו כל בוקר אני עומד בתחנת האוטובוס שנמצאת מול רכבת האונברסיטה-מרכז הירידים בתל אביב ומחכה.
יחד איתי, עוד 50 איש.
מחכים.
שום דבר לא קורה. כמה אנשים מנסים לתפוס טרמפים.
עוד כמה אנשים, חוצים את הצומת הסואן כדי להצטרף אלינו – הגיעו עכשיו ברכבת. יחד איתם בדיוק מושלם, מגיע אוטובוס דו מפרקי של קו 40. עובר ריק. אף אחד לא צריך כאן את קו 40 והנהג, שיודע זאת, אפילו לא טורח לעצור. חבל כי דוקא הייתי עולה ונוסע עד לצומת שמול שיכון דן. שם יש יותר אוטובוסים שעוברים… אבל, הוא לא עצר, כאמור. אין דבר – ותכף, תבינו גם למה.

אבל לפני שנמשיך – הסבר קצר על הסיבה למהומה:
ובכן, המהומה היא על נושא מאד פשוט. מאז הרפורמה בתחבורה הציבורית שהתרחשה בגוש דן לפני מספר חודשים, גילו אנשים רבים אשר עובדים ברמת החי"ל וקריית עתידים שעכשיו, לוקח להם הרבה יותר זמן להגיע לעבודה.
למה?
מסיבות רבות. אבל אנו, נתרכז בשתיים:
ראשית, משום שקו 12 שהיה פחות או יותר מתואם עם זמני ההגעה של הרכבת ויצא מתחנת הרכבת עצמה, יוצא עכשיו בכלל מרידינג ונוסע כל חצי שעה הלוך וחזור.
לכאורה – שיפור בשירות משום בבמקור היה קו 12 האחרון בבוקר יוצא בשעה 10:00
בפועל – קטסטרופה משום שעכשיו, הקו לא יוצא מהרכבת ואינו מתואם עם זמני הגעתה ובנוסף, בשעות הצהריים כמעט ואין נוסעים בו. יוצא שהמצב אבסורדי: בבוקר, אין אוטובוסים והנוסעים מצטופפים כמו סרדינים בקופסת שימורים ובצהריים? בצהריים אתם יכולים לראות אוטובוסים נוסעים ריקים. אולי עם נוסע אחד או שניים.
שנית, קו 189. הקו הזה, יוצא מחולון (!) ונוסע דרך איבן גבירול העמוס ורק אז, עובר דרך רכבת אונברסיטה ומגיע (עמוס, אלא מה) אל אותם 50 איש ויותר שסיפרתי לכם עליהם בהתחלה. או אז, נוצרת מהומת אלוהים. כולם רוצים להגיע לעבודה. כולם קצרי רוח מההמתנה. כולם עצבניים כי בנתיים, עברו עוד שני אוטובוסים ריקים של קו 40. שניהם דו מפרקיים. אחד מהם עצר ועליתי עליו רק כדי לתפוס את… קו 189 בתחנת שיכון דן. על יד הנהג עומדים כמה נוסעים ומדברים על העומס, על הצפיפות ובכלל על התחבורה הציבורית מאז הרפורמה ורק אז אני מבין שהאוטובוס הזה בכלל לא עצר בתחנת האוניברסיטה. הוא היה עמוס מדי.

מישהו אמר כאן חלם?
נכון. זוהי חלם במיטבה.
הרי המשאבים זמינים. עובדה. יש אוטובוסים ריקים בצהריים. יש שלושה אוטובוסים של קו 40 שנוסעים ריקים (!!!) בזמן שהתחנה מפוצצת וממתינה כולה לקו 189 שיגיע.
ועובדה: לאף אחד לא איכפת.
הרי פנו למשרד התחבורה ולחברת דן.
נו. אז פנו.
מה איכפת להם?
שיחכו הנוסעים.
שיעברו את הכביש הסואן מול תחנת הרכבת. הרי בנתיים אף אחד לא נדרס שם ועדיין (עם דגש על עדיין) לא קרה שום אסון.
הזמן של הנוסעים? הצחקתם את משרד התחבורה.
מה זה חמש דקות נוספות ביום (ואלה לא חמש דקות – אני מאד מינימלסטי כאן).

אז זהו, שחמש דקות ביום על מאתיים ימי עבודה בשנה לעובד הם 1000 דקות בשנה שהם… 16 שעות וארבעים דקות! יומיים עבודה בשנה לפחות מאבד כל עובד! ומדובר כאן על מאות עובדים! איזה הפסד עצום.
יומיים שבהם יכול היה אותו עובד להיות בחופש בביתו עם משפחתו, למשל. יומיים שבהם היה יכול לייצר הכנסות לאוצר המדינה. יומיים מהחיים בעמידה מיותרת בתחנת אוטובוס מדי שנה!

חלם – כבר אמרנו?

וזה בדיוק הסיפור שלנו בארץ הזאת: יש את המשאבים. אפשר לתכנן. אפשר לייצר כאן יופי של מדינה.
אבל לפקידים שיושבים למעלה זה כנראה לא מזיז.
אתם לא בקומבינה שלהם כנראה.
או שאולי סתם לא משנה להם כי הם, את המשכורת שלהם מקבלים כך או כך.

קו 189 הוא רק משל.
מהו קו 189 שלכם?

הפוסט פורסם במקור ב- http://cafe.themarker.com/post/2408836/

אנו מודים לרון שהחליט לאפשר לנו את הפוסט שלו בבלוג שלנו, ואנחנו מאמצים את המחאה הצודקת הזו ונעשה הכל על מנת שהעוול יתוקן.  אנחנו מזמינים שוב אנשים שרוצים לכתוב טור דעה, לשלוח לנו את הטור למייל tachbura.now@gmail.com ונשתדל לפרסם את הטור בהקדם, בליווי קרדיט.