10 המכות של התחבורה הציבורית בישראל

רובנו כנוסעים בתחבורה הציבורית סובלים לא מעט מהשימוש בה. לכבוד פסח בחרנו בעשרה הדברים שבהחלט אפשר לקרוא להם מכות של התחבורה הציבורית. עם המכות האלה אפילו פרעה היה מפחד לענות את בני ישראל פן לא יגיעו לעבודה.

1. צפיפות – או במילים פשוטות "סרדינים". הצפיפות בתחבורה הציבורית בשעות השיא היא שגרה בכל העולם אך בארץ היא חצתה כל גבול. ישנם קווים (כמו קו 66 בקיץ) שגם ב- 12 בלילה לא ניתן להכניס בהם סיכה כבר בתחנות הראשונות ולא נדבר על הרכבת הקלה (ע"ע) שבה הצפיפות נוצרה באופן מלאכותי עקב ביטול כל אלטרנטיבה אחרת. המאבק בתופעת הצפיפות בתחבורה הציבורית, ובפרט מהסוג שאינו הכרח המציאות הפכה לחלק משמעותי מהמאבק שלנו. פרויקט סרדין ממשיך ואתם מוזמנים להמשיך ולדווח על תנאי הנסיעה בתחבורה הציבורית.

מכת צפיפות: מכה שלא כתובה בתורה

2. רב-קו – מיזם שכוונתו המקורית הייתה טובה: בוא נחליף את כרטיסי הנייר המיושנים בכרטיס אלקטרוני שיהיה משותף לכל החברות ויהיה נטען להטעין עליו כמה חוזים. בדרך כרגיל  הרבה דברים השתבשו. כרטיס אלקטרוני אמנם יש אלא שחלום הארנק האלקטרוני המכובד על ידי כל המפעילים בכל מקום בארץ עוד רחוק ואולי הקמת מסלקה מבצעית בשנה הקרובה תפתור את הבעיה. בינתיים למעט המטרופולינים הגדולים בכל מקום צריך לרכוש חוזה שונה, בחלק מהחברות לא ניתן להטעין ערך צבור (בעיקר ב"אגד", למרות שמתחילים לטפל בזה ובמטרופולין חיפה כבר נכנס הערך הצבור), מכשירי התיקוף שונים מחברה לחברה ובחלקם איטיים ומצריכים את התערבות הנהג מה שמאט את מהירות העלאת הנוסעים וכתוצאה מכך של שאר הנסיעה. בנוסף, כל כרטיס שייך למפעיל שהנפיק אותו ונוסע שהנפיק כרטיס רב-קו בבאר שבע אבל עבר לגור בחיפה וחלילה איבד את הכרטיס חייב לחזור לנקודת השירות בבאר שבע כדי לשחזר את הכרטיס. ולא נזכיר את התורים הארוכים בשבועות שלפני פתיחת שנת הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה להנפקת כרטיס סטודנט ואת הטענות בדבר איסוף נתונים פרטיים עלינו שלא לצורך באמצעות הכרטיס. בקיצור, עוד פרויקט שהתחיל מכוונות טובות והפך לסוג של סיוט.

3. הרכבת הקלה בירושלים – עוד פרויקט שהבעיה שלו הוא לא השאלה בנחיצותו אלא בדרך תפעולו. העבודות ששיבשו את החיים בעיר במשך כמעט עשור, הצפיפות הקיצונית כמעט בכל שעות היום, ביטול יותר מדי קווי אוטובוסים במסלול מקביל על מנת להעביר אנשים לרכבת הקלה, מכונות הכרטוס שאינן מתפקדות (ובתחנות העמוסות אין גם מספיק מכונות) ועוד. אך הבעיה העיקרית היא התנהגות הזכיין "סיטיפס". תדירות נמוכה מהמובטח, התנהגות בריונית של פקחים שרשמו קנסות מוגזמים עד שהכנסת גערה בהם ושימת מקלות בגלגלים בכל הקשור להמשך הפרויקט. נוסיף לזה את המהומות בשועפט שהשביתו כשליש מהקרונות ונראה שב- 2014 המצב רק הדרדר. זוהי דוגמה להפרטה לא מבוקרת שאפילו במשרד האוצר והתחבורה מכים על חטא. ורק הנוסעים הם אלה שסובלים.

4. תחבורה ציבורית בשכונות החדשות – בכל שכונה שנבנתה החל משנות התשעים מתרחשת תמונה דומה: קודם בונים שכונה חדשה, מאכלסים אותה, ורק לאחר מכן חושבים על פתרונות תחבורה ציבורית. במקרה הטוב (או שלא) מוצאים קו קיים ומאריכים אותו לשכונות החדשות, ובכך יוצרים מפלצות ספגטי כמו קו 83 בראשון לציון. במקרה הפחות טוב, השכונה הגדולה סובלת מתחבורה ציבורית מינימלית ובשעות מסוימות אף אין שירות כלל לשכונה. זאת למרות שלעתים מדובר בשכונות ענק ואף ערים כמו מודיעין החלו לקבל רק בזמן האחרון תחבורה ראויה פחות או יותר. תכנון מוטה תחבורה ציבורית הוא עוד אחד מיסודות התחבורה בת-קיימא בה אנו דוגלים.

5. מיקום תחנות הרכבת והתחבורה אליהן – מאז פירוק המסילה שעברה ברח' הרכבת ופתיחת תחנת תל אביב דרום (אי שם בשנות השבעים) הקונספט בבניית תחנות הרכבת דומה: נבנה תחנה כמה שיותר רחוק ממקום יישוב גדול ושאנשים יחפשו דרכים איך להגיע אליה. התוצאה: בחלק מהמקומות למרות הריחוק שלה ממרכזי יישוב זה עובד (נתניה, בית יהושעׂ). במקומות אחרים, הריחוק של התחנה מכל מקום מרכזי חורצת את גורלה (דימונה). כדי להוסיף חטא על פשע, התחבורה הציבורית אל תחנות הרכבת בעייתית מאוד ותכנית "קו רציף" לא שיפרה בהרבה את התמונה. לא תמיד האוטובוסים מתואמים עם זמני הרכבות, לעיתים כשהרכבת מאחרת הם בורחים בלי להמתין וכמות הנוסעים בהן לרוב נמוכה מאוד. במקרים אחרים, התחבורה לתחנות הרכבת מתבצעת במוניות שירות (למשל בתחנת בית יהושע ועכשיו גם באשדוד) או אפילו לא זה. התוצאה: בשביל להשתמש ברכבת צריך להיות בעל רכב פרטי ובשעות העומס יש פקקים בכניסה לתחנות.

6. סככות ההמתנה – מתכנני סככות ההמתנה הם לרוב משרדי אדריכלים שאנשיהם לא נוהגים לנסוע הרבה בתחבורה הציבורית. התוצאה: התחנות מעוצבות יפה אך העיצוב בא על חשבון הפונקציונליות והסככות החדשות לוקות במיעוט מקומות ישיבה והגנה לקויה מפגעי מזג האוויר. בסככות ההמתנה בתל אביב עברו כל גבול אפשרי: חברת JCDecaux שזכתה בחוזה לתחזוק התחנות ל- 25 (!) שנה הפכה אותן לשלט פרסום שאפשר לפתוח אותו בימים חמים, להתיז מים על אנשים ועוד מעללים מסוג זה. על ההגנה מהלחות וסופות הרעמים התל אביביות הם לא חשבו, כמו גם על נושאי נגישות והמידע לנוסע. הממתינים בתחנות מוזמנים להצטייד עם שמשיה או מטרייה ביד. ועכשיו התמנון התפשט גם לרמת גן, ויש שמועות שהולכים להתפשט גם למקומות אחרים!

זה מה שאנחנו צריכים במזג האוויר הישראלי ולא הקשקוש שמציבים אצלנו.

7. קווי "ספגטי" – תופעת הקווים המאספים העוברים בכל מקום אפשרי במסלול מפותל ועוצרים בכל תחנה אפשרית היא תופעה נפוצה לצערנו. כשמדובר בקווים עירוניים העובדה שהם מאספים היא טבעית אך סטיות מהליניאריות של המסלול אמנם מועילות לתושבים שרוצים להגיע מנקודה לנקודה בלי להחליף קו אך זאת במחיר כבד של הארכת זמני הנסיעה וחוסר היעילות של המערכת. הרפורמות למיניהן ניסו לצמצם קווים מעין אלה אך בסופו של דבר יצרו "מפלצות חדשות" כגון קו 31 (במתכונת חדשה) בתל אביב או קו 53 בפתח תקווה. בקווים הבינעירוניים התופעה מעצבנת עוד יותר. אז קו 841 אמנם הלך לעולמו לא מזמן (כמו גם קו 351 המייגע זמן קצר לפני כן) אך מפלצות ספגטי כמו 921, 301 או 361 עדיין חיות ובועטות והנוסעים מוזמנים לקרוא ספר טוב או להקשיב לדיסקוגרפיה השלמה של האמן האהוב עליהם עד שיגיעו ליעד.

8. תשתיות ישנות והיעדר נת"צים – ישנן ערים שבהם התשתיות נבנו בתקופת הדיליז'אנסים והתוצאה היא כבישים צרים שלא מתאימים לנפח התנועה הגדול. כשאוטובוסים מצטרפים לתנועה בכבישים הללו יחד עם המכוניות ומהמשאיות, התוצאה היא פקק מתמשך שהופך את הנסיעה ללא יעילה. העיר שמבטאת את התופעה הזו במלוא כיעורה היא בני ברק, שם לקו שנוסע לירושלים לוקח לא פעם יותר זמן לאסוף את הנוסעים בתוך בני ברק מאשר הנסיעה עצמה מהיציאה מבני ברק לירושלים. כאשר באותן התשתיות הרעועות לא מקצים נתיבים לתחבורה הציבורית התוצאה היא סיוט תחבורתי מתמשך.

9. התחנה המרכזית "החדשה" בתל אביב – אלפי מאמרים נכתבו על השפעתו של המיזם המגלומני הזה על סביבת המגורים שלו בכלל ועל התחבורה הציבורית בפרט. אני ממליץ לקרוא את הרשומה שכתבתי אי שם ב- 2007 בבלוג פרטי שלי שמתמצתת היטב את המכה וכמעט כולה רלוונטית גם להיום.

10. פרויקט "הרכבת הקלה" במטרופולין תל אביב – הסינים בנו את קו הרכבת לטיבט (כמה אלפי קילומטרים) בעל טופוגרפיה קשה במיוחד בחמש שנים. אצלנו מתעסקים בדיבורים אינסופיים, גזירות סרטים על כל דבר קטן, ומינויים של אנשים שאוזכרו בדוחות מבקר המדינה לתפקידי מפתח ובעידוד התנהלות לא יעילה ופזרנית. ההתנהלות בנושא זה היא קבורת החמור של כל הקשור למינהל התקין ואת מחיר נשלם אנחנו. הרכבת אגב לא תיסע לפני 2022, ואני עוד אופטימי. נכון ל- 2015, טרם התחילו בעבודות החפירה וכאשר הן יחלו כולנו נסבול שנים על גבי שנים, וכנראה שזו תהיה המכה שתככב יותר מכולן.

יש האומרים שהמכה ה-11 היא חוסר התחבורה הציבורית בשבת, אבל הנושא הזה הוא שנוי במחלוקת ומה שבעבור אוכלוסיה אחת הוא מכה, עבור אוכלוסיה אחרת (ולאו דווקא דתית אלא גם נהגים ואנשים שגרים ברחובות הומי תנועה) הוא ברכה. אנחנו נאחל בכל אופן חג שמח וכשר לעם ישראל, ושבשנה הבאה תהיינה פחות מכות.

ומה המכה שלכם שחסרה כאן? הגיבו כאן או בעמוד הפייסבוק שלנו.